מהעבר עד המציאות: סערת דגל הגאווה בתיכון עודד

שנת 1993 – שוב אני מרעיש. שוב המורה מזיזה אותי מקום.

אני מוצא את עצמי יושב בכיתה ליד ניר. בשום עולם לא אמורה לצאת חברות בין הילד הכי שקט של הכיתה (ניר) ובין הילד הכי רועש בכיתה (אני).

בשנים הבאות ניר ואני הפכנו להיות חברי נפש טובים. כאלה שיודעים הכל אחד על השני. או לפחות כמעט הכל.

שנת 1997 – ניר מתקשר ואומר שהוא צריך לדבר איתי. הוא מציע לנסוע לחנות הדיסקים “זאוס” בדיזינגוף סנטר.

לקח לו את כל הדרך מרעננה ועד תל אביב להתחמם עד הרגע שבו עברנו את מעבר החצייה בסנטר, ואז הוא שלף את המילים “אני איגי”.

בימים ההם השם “איגי” התקשר מיד לסדרה “פלורנטין” שיצאה לאוויר העולם והציגה לראשונה המון דברים שלא ראינו לפני על המסך. ביניהם את אורי בנאי ששיחק את איגי – הומו תל אביבי שפגש בסדרה את תומר (אבשלום פולק) ויחד הם חולקים את הנשיקה הראשונה של זוג גאה בטלוויזיה הישראלית.

אני זוכר כל רגע מהדקות האלו עם ניר באותו ערב – את המבוכה של ניר, את החיבוק הגדול עם החיוך שהוא קיבל ממני ושאמרתי לו שאני שמח בשבילו שהוא יודע מי הוא.

שנת 2021 – אין חודש שבו הילדים שלי (כיתה ה’ וכיתה ז’) לא מספרים על עוד ילד או ילדה שיצאו מהארון. ככה פשוט. מה שלקח לחבר נפש שלי חמש שנים לספר לי (רק כשהיינו כבר בני עשרים), לוקח היום לבני נוער שלוש דקות. בלי לפחד. בלי להתבייש. בלי להתייסר.

פוסט אחד שעלה אתמול בקבוצת הפייסבוק המקומית כמעט הרעיד את פייסבוק מרוב רעש.

“תיכון עודד דגל הגאווה מתנוסס בבית הספר תיכון עודד לכבוד תלמידי קדימה במקום דגל המועצה קדימה – איפה ועד ההורים”.

קרוב ל- 500 תגובות ופוסטים נוספים סביב הנושא שהצליח ליום-יומיים להמיר את מלחמת האחים הפוליטית ברשתות החברתיות, למלחמה יישובית סביב דגל הגאווה.

הבשורות הטובות – מרבית התגובות מברכות על המהלך.

הבשורות הרעות – גם בקדימה צורן לא חסר חושך.

מה שמצחיק שבזמן ש”המבוגרים” מתווכחים ביניהם אם להשאיר את הדגל או להוריד אותו, “הצעירים” נמצאים במקום אחר לגמרי. הם גדלו למציאות של שנת 2021 ולא של 1997.

מבחינתם הדגל הזה מתקבל כמובן מאליו, בדיוק כמו חברים וחברות שלהם שכבר יצאו מהארון.

הרכבת יצאה מהתחנה. אי אפשר לעצור אותה. יותר מזה … אם יש משהו שהפוסט והתגובות מוכיח הוא עד כמה חשוב לציין את חודש הגאווה – זה הזמן של קדימה צורן להפוך את חודש הגאווה להזדמנות להסביר לילדי קדימה צורן שיקבלו אותם כמו שהם. לחנך אותם שצריך לקבל את כולם בצורה שווה.

לדבר על הקהילה הגאה בבתי הספר, לתלות את דגל הקהילה וגם לערוך מצעד גאווה במידה וחברי הקהילה הגאה בישוב מעוניינים.

הלילה מישהו הוריד את הדגל. הבוקר הדגל כבר קיבל את פני הילדים שוב. במלחמה הזו, האור כבר ניצח. פשוט יש כאלה שמעדיפים להישאר בחושך.

זוכרים את ניר מתחילת הסיפור?

ניר חיי היום בתל אביב עם בן הזוג שלו ושניהם מגדלים יחד את שלושת ילדיהם.

ילדים שחיים בעולם שבו ילד יכול להיות מה שהוא רוצה בכל גיל. בלי פחד. בלי בושה. בלי ייסורים.

זה העולם שמגיע לילדים שלנו. עולם של אור.