כשנה וחצי לאחר שהגעתי לישוב מצאתי את עצמי בחלק הקדמי של מה שנקרא “מלחמת הסייעות” – ההחלטה על ביטול סייעת שנייה בגני הילדים.
המנטרה שלי לגבי המועצה היתה – “יכולים לא לנקות לי את הזבל, יכולים לא לעשות אירועי תרבות, יכולים לא לטפל בגינון, אבל שאף אחד לא יפגע לי בילדים”.
התחברנו קבוצה של אנשים שכל מה שהם רוצים זה לדאוג לילדים שלהם. הפגנו, צעקנו, נפגשנו, כתבנו, השבתנו ונלחמנו.
במלחמה הזו עזרו לנו לא מעט חברי מועצה. לקח לי כמה שנים להבין שהמלחמה שהיתה לנו בזמנו, לא היתה רק שלנו. היא היתה גם מלחמה פוליטית של חברי מועצה.
עשינו את כל מה שצריך לעשות ובסוף הגענו לפשרה בדמות סייעת שחזרה לרוב היום למרבית הגנים.
בלי ששמתי לב, הילד שבשנה הראשונה שלנו כאן נכנס לגן בבית ספר יסודי, מסיים בימים הקרובים את יסודי והילדה שנלחמתי עבודה, תעלה לכיתה ה’.
את לימור רוזיק אני מכיר כבר לא מעט שנים כחברה של אחותי. לימור יחד עם קבוצת הורים נוספת שכוללת את ליאת ברדין, תמר פפר סולומון, צופית וינוגרד, אלה תמר גליליי ועוד, נלחמת עכשיו במלחמה דומה למלחמה שלי.
המועצה החליטה לסגור משנת הלימודים הבאה את הגנים: לילך, סיתונית ושושן צחור מכיוון שאין מספיק ילדים שנרשמו לגן.
המשמעות של השינוי מובילה למלחמה בשתי חזיתות – אחת מתייחסת לשינוי שהילדים צריכים לשלם בגלל מעבר לגן חדש והחזית השנייה היא התוצאה של סגירת הגנים שתביא את ממוצע הילדים בגנים בקדימה לצורן למעל 33 ילדים, מה שימקם אותנו על פי דברים שכתב מוטי מיקלס מפורום ההורים בישוב, עם מספר הילדים הגבוה ביותר באזור מבחינת צפיפות בגני הילדים בשנה הבאה.
בצד השני של ההחלטה יושבת קרן. ראש מועצה שצמחה מהחינוך ושמה דגש גדול במערכת הבחירות על נושא החינוך.
זכיתי להכיר בשנים האחרונות מקרוב את ההתנהלות במועצות ועיריות. מקבלים שם החלטות קשות לא מעט פעמים ביום. פעם בכמה זמן, צריכים לקבל החלטות משנות חיים – הן משנות חיים למי שההחלטות משפיעות עליו והן גם עלולות להיות משנות חיים למי שמקבל אותם.
קרן נמצאת בבעיה. בצד אחד החינוך שחשוב לה כל כך על המשקל, ובצד השני יושב נושא התקציב שיושפע בעקבות ההחלטה.
במידה והגנים לא יסגרו, המשמעות של ההחלטה היא השקעה שיכולה להגיע לפי המספרים שפורסמו לכמיליון ש”ח לשנה מתקציב המועצה (מכיוון שמשרד החינוך מקטין משמעותית את התקציב והמועצה תצטרך להשקיע את הסכומים מתקציבה עבור כל אחד מהגנים). המשמעות לטענת המועצה היא פגיעה בדברים דוגמת הסעות חינוך מיוחד, סל תלמיד, קרן קרב ועוד.
לטענת ההורים, התקציב הנדרש נמוך משמעותית (במסמך שהם יצרו הם מעריכים את סכום ההשקעה הנדרשת מהמועצה בכ- 400-450 אלף ש”ח בשנה) ונראה שבדיוק כמו במלחמה שלי מלפני כמה שנים, גם במלחמה הזו, הדבר שהכי קשה הוא להבין הוא את הנושא התקציבי שמורכב כל כך בגלל ההגדרות של משרד החינוך שמצידו מתקצב גנים עם “הצדקה כלכלית” (במילים אחרות, גנים של 35 ילדים).
ההורים מספרים כי הכעס שלהם מגיע מהמקום של השקיפות וגם מכך שהם לא מקבלים מענה לשאלות שונות שהם מעלים.
בימים האחרונים, הפעילות שלהם עלתה רמה עם מודעת אבל שפורסמה ברשתות ומכריזה על “מותו של החינוך בישוב” ועם הפגנה שתתקיים מחר (יום שישי, 26.6) בשעה 8:00 נגד סגירת הגנים ברחבת בית ספר הרצוג בצורן. בנוסף, הם החליטו להגיש עתירה והם מגייסים כסף עבור המאבק.
כמו כן, היום הועלו פרסומים ברשתות החברתיות על כך שבמקום הגנים יפתחו גנים חרדים, אך מבדיקתנו מדובר בשמועות שאינן נכונות.
ביקשנו את תגובתה של קרן שמסרה “יש לנו מערכת חינוך מצוינת. עם שיתופי פעולה נהדרים.
נושא החינוך מאד קרוב לליבי, אך האחריות שלי היא לראות את כל התמונה ולקבל את ההחלטות הנכונות ביותר לעתיד הישוב.
מספר הילדים ביישוב במגמת קיטון וזה מחייב הערכות אחרת.
אנו משקיעים רבות בחינוך, בכל הגילאים.
ללכת למהלך של הקטנה גורפת של מספר הילדים בגן, אינו רק כלכלי אלא מהלך משמעותי שיש לו הרבה השפעות, וצריך לעשות עבודת מטה סדורה.
צר לי לראות את השיח והשפה שחצתה גבול היום עם פרסום מודעת האבל.
אפשר לא להסכים עם ההחלטה אבל אם עוסקים בחינוך, דוגמא אישית היא הבסיס.
גם ההסתה לכאורה שסוגרים גנים חילונים כדי לפתוח גנים חרדים, אינה מבוססת על עובדות אלא כדי לייצר הפחדה.
רוב הילדים שנרשמו לגן שושן צחור ביקשו מעבר לחט”צ ניצני השרון. אפשרנו זאת כדי לפתוח בניצני השרון גן נוסף מה שיוביל להקטנת כמות הילדים לכל כיתה לשכבה המדוברת, שהמשמעות שלה היא שהילדים יוכלו להנות בשבע השנים הקרובות מכיתות קטנות בשכבה בעקבות המהלך.
לגבי גן סיתוונית, במידה ולא נסגור את גן סתוונית, כמות הילדים הכוללת של שלושת הגנים באזור (גן נרקיס, גן יסמין וגן סתוונית) תרד משמעותית והמועצה תצטרך לסבסד את שלושת הגנים הללו. לא רק גן אחד.
כשרואים את התמונה הכוללת מבינים שזה להשקיע משאבים רבים שלא יקדמו משהו לכלל הילדים בגיל הגן ביישוב אלא לקבוצה קטנה והמשמעות שזה יבוא על חשבון פעילות אחרת בחינוך (קרן קרב, תומכות הוראה, פרויקט מוזיקה ועוד).
בגן לילך אין מספיק נרשמים וגם אותו נצטרך לסבסד בהשקעה שנתית משמעותית בגלל התקצוב החלקי של משרד החינוך.
בסופו של דבר מדובר בהחלטה קשה שאף אחד לא שמח לקבל אותה, אבל האחריות שלי היא לכל מערכת החינוך ולכל הילדים ביישוב.
בכל פעם שאני מדבר עם ראשי מועצה או ערים, אני אומר להם שהם בחרו את התפקיד הכי גרוע בעולם. תפקיד שאין איך לנצח בו. תמיד תושב מסוים ירצה את ההפך הגמור מתושב אחר.
אני יכול להבין את ההורים ב- 100% שהם נלחמים על הילדים שלהם. הייתי שם והייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב.
אני יכול להבין את קרן שמנסה להימנע מפגיעה בתקציב הישוב לטווח הרחוק.
בעולם שבו איבדנו אמון מוחלט בפוליטיקה הארצית, בפוליטיקה המקומית האמון עדין קיים.
בדיוק בשביל רגעים כאלו אנחנו בוחרים במנהיגים שלנו בתקווה שיקבלו את ההחלטה “הכי” נכונה שאפשר בסיטואציות מורכבות כאלו. לא הייתי מתחלף איתם לשנייה.
