עד לפני כמה שנים הייתי מתעורר בכל בוקר ונוסע למשרד שלי ברעננה. כעצמאי תמיד היתה לי את הזכות לשחק עם שעות היציאה ושעות החזרה, כך שלא סבלתי יותר מדי מפקקים. יום אחד הבנתי שזה הזוי והתחלתי להשתמש במשרד בבית כמשרד במשרה מלאה.
בזמן שאני מתעורר ויורד עם הטרנינג לעבוד, אתם מקללים בפקקים ובצדק.
עד לפני שנה פלוס מינוס עוד היו לי לא מעט פגישות והיו מספר ימים בשבוע שהרגשתי כמוכם. ערכתי שינויים אצלי והורדתי את כמות הפגישות לאיזה 10%.
היום שהיה היום תוכנן לשבוע שעבר אבל האזעקות במרכז הארץ ותל אביב העבירו אותו as is לשבוע אחרי. יום שהתחיל בכנס במרכז תל אביב ומשם לפגישה במרחק 100 מטר ממקום הכנס וחזרה הביתה.
בזמן האחרון אני עוסק בפורטל לא מעט בנושא התחבורה וחשבתי שאין דבר נכון יותר מלהתנסות פעם אחת בחוויה מלאה של תחבורה ציבורית. עד אתמול בערב לא הייתי סגור על עצמי האם לנסוע עם הרכב עד הרכבת ומשם לתל אביב, אבל הבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה “כמו שצריך”, אני צריך לעשות את המסלול המלא – מהבית עד תל אביב וחזרה, בלי להיכנס לאוטו.
התעוררתי בבוקר והטענתי ברב קו שמצאתי בבית יום נסיעה מלא (חופשי יומי) במחיר של 37.5 ש”ח. אתם ואני יודעים ש- 4.5 שעות במרכז תל אביב היו עולות לי יותר רק בחניון. נוסיף לזה את הדלק והעצבים, מבחינה כלכלית, יש מחיר (טוב) לתחבורה ציבורית.
הלכתי 3 דקות לכיוון התחנה בהתרגשות שיא מכיוון שיותר מ- 20 שנה לא עליתי על אוטובוס. תוך כדי הליכה כתבתי לאסי, חבר שגר ברמת אמיר ועובד בתל אביב (שרונה) “איפה אתה” כי רציתי להשוות תוצאות. אסי כתב שיצא ב- 7:40 ושהוא מרגיש כאילו יצא לפני 5-6 שעות.
האוטובוס שלי הגיע בשעה 8:17 (איחור של 3 דקות) והביא איתו 9 אנשים.
התיישבתי וכמעט התעלפתי שגיליתי USB באוטובוס. כמי שצפוי לבלות יום שלם בלי אזור הטענה, זה הרגיש כמו זכייה בלוטו.
ברמת אמיר עלו 2 נשים נוספות ומשם המשכנו לסיוט של תושבי צורן – פקק הטיילת. הגורל רצה והבוקר הפקק לא היה גרוע כמו בכל יום. למרות זאת, קורקינט שנסע בטיילת הרגיש כמו מטוס לידינו ומישהי שרצה (לא הכי מהר), היתה מהירה יותר מאיתנו בחלק של הפקק. אחרי 8 דקות הגענו לכיכר. בקדימה (הכביש ליד הכיכר) עלתה מישהי נוספת ובתל מונד עלו 5 נוסעים נוספים ו- 5 ירדו.
באוטובוס דרך אגב דממה. הרגע היפה של היום כשעולה חייל (הכי חילוני בעולם) ומתיישב ליד חייל חרדי (שקרא עד אותו רגע בתורה) והם כל כל שמחו להיפגש והכניסו קצת חיים לאוטובוס והזכירו שדווקא בימים כאלו, אנחנו עם אחד.
בזכותם דרך אגב, סוף סוף שמעתי אנשים מדברים באוטובוס. כמו פעם בימים שטלפון היה לנו רק בבית.
מתל מונד האוטובוס התקדם לכביש 4 (באזור תחנת הדלק סדש) ושמתי לב כמה הדרך ירוקה ומהממת. בכלל, הרבה זמן לא ראיתי כמה ירוק יש מסביבינו. משהו טוב יצא מהנסיעה כי כשאני באוטו, אני לא שם לב.
בתחנה שבצומת בני דרור אוספים עוד 2 נוסעות. אני מגלה שאחת מהן היא אמא של חברה טובה של הבת שלי והיא באה לשבת איתי. כבר 4 אנשים מתוך 14 הנוסעים מדברים. שנות ה- 80 חזרו!
בתוכנית המקורית היינו אמורים להגיע ב- 8:40 לרכבת ואנחנו מגיעים ב- 8:55. 15 דקות איחור!
10 נוסעים יורדים מהאוטובוס וכל אחד רץ לדרכו. המזל אתי בינתיים בבוקר הזה ומיד כשהגעתי לתחנה, הרכבת הגיעה! בשעה 8:57 אני כבר עולה על הרכבת לתל אביב.
העומס ברכבת הפתיע אותי לטובה (או שלא … אחרי הכל כבר כמעט 9:00 בבוקר ואלו שהכי סובלים מהפקקים כי עליהם להגיע מוקדם, כנראה כבר בעבודה) – מצאתי מקום לשבת בלי בעיה וחזרתי משנות ה- 80 לשנת 2019. עונה על מיילים, סוגר פינה בסקייפ ומגביר את Jay-Z באוזניות בנסיון להתמודד עם הנוסעת שלידי שדיברה בטלפון בצרפתית שאפשר היה לשמוע עד פריז. צו התקופה גזר עלי לשמור על המערכת החיסונית שלי יותר מאי פעם. זו שיושבת לידי משתעלת בלי הפסקה ואני מברך את הטישו שמחכה בתיק לכל מקרה שלא יבוא.
מכירים את זה שאתם לא מצליחים לישון בלילה ומזפזפים בטלפון? ואז בלי לשים לב, לוחצים על איזה סרטון בפייסבוק וכל השכונה מתעוררת כי אתם במקסימום ווליום? אז ברכבת זה קורה נוסע כן, נוסע לא. ברגעי אתנחתא של הסרטונים המרעישים, הטלפונים מצלצלים מסביב ואתם מגלים שאשכרה מישהו חושב שזה הגיוני שהצלצול שלו יהיה השיר Big in Japan.
בינתיים מקבל מאסי הודעה “הגעתי”. השעון מראה 9:10 ובדיוק עוד 12 דקות גם אני אוכל לכתוב “הגעתי”. אסי יצא 37 דקות לפני והגיע 12 דקות לפני. אני כמעט מתלהב ואסי כותב לי “הבעיה היא שבדרך חזרה ייקח לך מעל שעה ולי 40 דקות (אחרי 18:30)”. ספוילר – אסי בחור חכם.
ירדתי מהרכבת ונשמתי קצת תל אביב. הלכתי בכיף למקום שבו התקיים הכנס ומשם לפגישה. בין הכנס לפגישה אפילו זכיתי לאכול את האוכל האיכותי והטוב ביותר בעולם לאנשים עם סטנדרטים כמו שלי – וופר במסעדת הפאר ברגר קינג.
בתום הפגישה צעדתי בחזרה לכיוון תחנת הרכבת השלום. הטלפון עם 33% סוללה ואני מתחיל להילחץ.
בעודי עומד ברציף הרכבת ומחכה לרכבת שמאחרת, צועקים עובדי הרכבת על הנוסעים שיתקדמו , כדי שאפשר יהיה להעמיס עוד … השעה כבר 15:00 אבל לרכבת שהיתה אמורה להגיע ב- 14:56 אין זכר. בשעה 15:01 היא פתאום הגיעה בהפתעה. אני תופס מקום ומיד מתחיל במשימת חיי, להטעין את הסוללה. תוך כדי אני בודק באפלקיציית Moovit המדהימה שהבן שלי הוריד לי אתמול בלילה מתי יהיה אוטובוס ורואה שאצטרך לחכות כשאגיע לתחנת בית יהושע, 15 דקות לאטובוס לקדימה צורן.
הגענו לבית יהושע ב- 15:29 ובשעה 15:31 כבר הייתי על אוטובוס עם השלט “קדימה צורן”. תוך כדי הנסיעה גיליתי שגם אם כתוב על אוטובוס “קדימה צורן” יש סיכוי שהוא מגיע רק ל- “קדימה”. במילים אחרות, 4 האנשים שהתחילו את הנסיעה, סיימו אותה באזור התעשייה של קדימה.
אני נכנס לאפליקציה ומגלה שאוטובוס שמגיע לצורן יש רק עוד 14 דקות. קטן עלי לשרוף 14 דקות ואני מתקדם רגלית לחנות באזור התעשייה ומרוצה מעצמי על היעילות שתאפשר לי לא לצאת מהבית שוב היום “בזכות ההמתנה”. יאללה סידורים.
רק הגעתי לחנות וכבר הייתי חייב לחזור לכיוון התחנה בשביל לא לפספס את האוטובוס לצורן.
הגעתי לתחנה. האוטובוס לא. בראש אני מנהל שיחה עם עצמי ואומר לעצמי שגם אני פוגש עכשיו מישהו שאומר שהוא יקח אותי עד הבית, זה לא יקרה. אני הבטחתי לעצמי ולכם יומן מסע מלא וכך יהיה. בין מחשבה למחשבה, צפצוף. חברים של ההורים שלי עוצרים ליד ושואלים אותי מה אני עושה כאן. אני מספר להם חוויות מהיום והם שואלים אותי אם אשתמש שוב בתחבורה הציבורית. אני אומר להם שזה מזכיר לי את הימים שלי מלפני הסטאראטפים שחשבתי שאין דבר יותר כיף מלטוס לחו”ל מהעבודה ואז התחלתי לטוס. ושוב. ושוב. ושוב. עד ש … הבנתי שזה לא כיף.
ואז, עם הרבה הכנה מראש, הוא הגיע. התרגשתי. השעה 16:10 ובעוד 13 דקות אני אמור לסיים את המסע. הוצאתי טישו אבל לא בגלל ההתרגשות. זוכרים את ההיא מהרכבת בבוקר? זוכרים את המערכת החיסונית? אז אני צריך טישו טוב עכשיו.
בשעה 16:23 האוטובוס עצר בתחנה. זה לקח לי כמעט שעה וחצי. לאסי זה יקח 40 דקות. אמרתי לכם שהוא חכם.
בשעה 16:24 כבר הייתי בבית – נפרדתי מהג’ינס (איך אתם עושים את זה כל יום???!!!) וחזרתי לטרנינג. התיישבתי במשרד כדי לכתוב לכם יומן מסע.
המעטפת של התחבורה הציבורית הרבה יותר טובה מפעם. הטכנלוגיה, האפליקציות, הרב קו ועוד דברים חשובים, אבל בסוף יש עדיין דרך עצומה בכל הארץ וגם אצלנו בישוב על מנת שנזכה לתשתית תחבורתית ראויה ולתחבורה ציבורית טובה יותר. אנשים טובים בישוב ובמועצה עובדים על זה. אני מקווה שהמדינה תפריע להם ולנו כמה שפחות …
