כמה מילים על החירות ברוח החיים החדשים

כמה מילים על החיים, התקופה וחירות

בפסח הזה לא נתלונן על הפקקים. גם לא נתלונן על המשפחה, לא על אורך הסדר ואפילו לא על האוכל.

 

כבר מעל לחודש שלא לחצתי יד לאף אחד, לא נתתי חיבוק ולא נשיקה למישהו שמחוץ למשפחה הגרעינית שלי.

עברו יותר מ- 30 ימים גם מאז שחיבקתי את ההורים, ישבתי בארוחה משפחתית אצלם ושיגעתי את האחיינים.

כל הזמן הזה גם לא הייתי בפגישה, או עמדתי בפקק או נכנסתי לחניון.

גם לא נכנסתי למעלית ולא הגעתי לשום קומה במדרגות נעות.

כבר יותר מ- 720 שעות מאז שהבית שלנו שכל כך אוהב לארח חברים, לא ראה אותם.

מעל ל- 40,000 דקות שלא הכנתי אוכל לחברים של הילדים אוכל ולא הזמנתי להם פיצה.

2,592,000 שניות שלא אכלתי במקדונלדס, בבית קפה או במסעדה.

 

ביום אחד. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על החיים, השתנה.

האנשים הכי שמחים בעולם נעולים בבית בזמן שהאנשים הכי עצובים נעולים אצלם בבית.

האנשים הכי עשירים יושבים בבית הגדול שלהם בזמן שהאנשים הכי עניים בעולם יושבים בבית הקטן שלהם.

המפורסמים הכי גדולים בעולם יושבים בבית בשקט בזמן שהאנשים הכי אנונימיים יושבים בבית השקט שלהם.

הישראלים שעברו לגור בניו יורק יושבים בבית בזמן שהאנשים שעלו לישראל מניו יורק יושבים בבית.

האנשים הכי חרוצים שלא היתה להם שניה פנויה, יושבים בבית בזמן שהאנשים הכי עצלנים שלא עשו כלום לפני אפילו לשניה, יושבים גם הם בבית.

 

מתישהו, עוד תהיה משמעות שוב לחלק מהדברים האלו, אבל כבר חודש שאין לזה שום משמעות.

ברגע אחד. כולנו נהינו אותו דבר. אין משמעות למרדף ולא למה שהשגנו בדרך.

 

בזמן הזה, השמים הפכו להיות יפים ונקיים במיוחד וגם אנחנו, האנשים.

גילינו כל כך הרבה על עצמנו, על המשפחה הגרעינית והמורחבת, על החברים שלנו, על החברה ואפילו על האנושות.

 

אני לא חובב גדול של סרטי מדע בדיוני, אבל אלו שראיתי, תמיד מסתיימים עם איזה דגל שמתנוסס בניגוד לסיכויים ואנשים שיוצאים פתאום ממסתורים אחרי שניצלו מאיזה אסטרואיד. ברקע יש מוזיקה מרגשת והם רצים אחד לשני, חוגגים את החיים ומשאירים אותנו עם תחושת הניצחון והידיעה ששום דבר לא יהיה אותו דבר.

 

בדיוק כמוכם, אני לא יודע איך ומתי זה יגמר, אבל אני יודע שעוד אתגעגע לראות פוסטים של תרומה לקהילה מסביב לשעון במקום תלונות וכעס של אנשים.

עוד אתגעגע לראות שמים כחולים כי אין מי שיזהם אותם.

עוד אתגעגע לשעון מעורר שלא מצלצל ב- 6:30 בבוקר.

עוד אתגעגע לחיבוק לילה טוב מהבן שלי שהולך לישון ב- 8:00 בבוקר אחרי לילה לבן בזום עם חברים.

עוד אתגעגע לחיבוק בוקר טוב מהבת שלי ב- 10:30 בבוקר.

עוד אתגעגע לארוחות צהריים שמתחילות רק ב- 14:30 ולארוחות ערב שמסתיימות ב- 22:00.

עוד אתגעגע לראות עם הילדים בכל ערב ב- 23:00 בלילה סדרות וסרטי ילדות שלנו.

וכמובן אתגעגע לשעות האינסופיות באתר בידודי.

 

פסח הוא חג החירות – אני כבר לא בטוח אם מה שהיה לנו לפני חודש היה “חירות” או החודש אחרון הוא בעצם ה- “חירות האמיתית”.

עוד מעט זה יגמר. אני מפחד מהרגע הזה בדיוק כמו שאני גם רוצה אותו.

אני מאחל לנו שכאשר התקופה הזו תסתיים, נזכור לאורך מירוץ החיים שיתחדש, שחירות היא כנראה שילוב של התקופה שלפני הקורונה ושל התקופה שאנו חווים עכשיו.

חג שמח!

כתבות מהפורטל שיעניינו אתכם

יש לכם חדשות לחלוק איתנו?
נגישות