כשהחיים עצמם פוגשים את החיים האמיתיים בקדימה צורן

דצמבר היה חודש רע לקדימה צורן. הוא עדין לא הסתיים, אבל נקווה שסיימנו עם הדברים הרעים שדצמבר הביא איתו.

הדבר הטוב היחיד שיצא מהחודש הזה, זה פרופורציות.

החודש הזה התחיל בזליגה של מלחמת האחים שהפוליטיקאים שלנו הביאו לישראל, לישוב שלנו.

חגיגה מקסימה בצופים הפכה למלחמת עולם סביב יחסי שכנות, שמירת השבת ולא יודע מה.

זה המשיך בתקיפה של הזכות של חרדים לגנים ובתי ספר ראויים בישוב.

הם אנשים. הם ילדים. הם תושבים. זהו. מגיע להם את אותם תנאים כמו שלנו החילונים.

לא פחות ולא יותר.

היו עוד המון דברים מ”החיים עצמם” שרבנו עליהם – הפקקים, התקציב, הפסקות חשמל ועוד.

וברקע של כל השטויות שאנחנו מתעסקים בהם ביום יום, נמצאים “החיים האמיתיים”.

בחיים האמיתיים, חיים הפרופורציות.

כל השבוע תומר ויניב במחשבות שלי.

לא הכרתי אותם, אבל הם היו אתם. הם היו החברים שלכם. הם היו השכנים שלכם.

בישוב כמו שלנו, אם תומר ויניב לא היו החברים שלכם, אז הם היו החברים של החברים שלכם.

תומר ויניב הם חלק מהפאזל שמרכיב את הישוב הזה.

מהסיפורים עליהם אפשר להבין שיש להם את אותו DNA שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה שיצרנו כאן – קהילה של אנשים טובים שאכפת להם אחד מהשני ועושים לטובת הכלל.

אותה קהילה שהתבקשה לעצור עם כמויות האוכל שהעבירו לעדי, מירה והילדים, בשביל לא לזרוק.

אותה קהילה שהצליחה למלא בדקות את קבוצת ה- WhatsApp שנפתחה בשביל לבשל למשפחות בהמשך הדרך, עד שלא ניתן להצטרף אליה.

אותה קהילה שמקיפה את המשפחות ותמשיך לעשות זאת.

אותה קהילה שאני בטוח שתדע להנציח את יניב ותומר כראוי בשלב מאוחר יותר.

עדי, ליה, שי-לי ואיתן | מירה, ליה, עדי ואדווה – עדין לא נכתבו המילים שיעצרו את העצב.

אני מאחל לכם את כל הטוב שאפשר ומקווה שבעתיד תזכו לכמה שיותר שמחה לצד העצב.

מבעד החושך הנורא, יצוצו מעט נקודות אור שלאט לאט יתפסו שטח גדול יותר.

אחת מנקודות האור שכבר כאן, זו הקהילה שלנו שתמיד תהיה כאן בשבילכם.

אוהבים וכואבים.